בגלריה חדשה לאמנות ברחוב רוטשילד הוצגה תערוכה קבוצתית ראשונה. כמה מילים על אחד הציורים, שלצערי לא הוצג בתערוכה אבל נמצא בגלריה ובקטלוג התערוכה). נוף של יעל סקלייה. הדבר הראשון שמושך את עיני הוא המהלך של היפתחות השמיים מהצד השמאלי לכיוון ימין. הצבע נעשה פתאום דליל מעט יותר, ואור בוקע וממלא את העולם המצויר. כמה מפעים להתבונן בכתם הלבן הזה בין העצים, להבין כי מקורו באותה פריצת אור שרק נרמזת שם למעלה. האור הזה נופל על הבית, נופל על קיר החומה שהבית בנוי “עליה”, כלומר מוסתר על ידה, והוא שוטף למטה, אל מין משולש השולח אותנו מיד החוצה, אל שולי הציור, ובתנועת סיבוב פרסה שוב, בשוליים השמאליים, למעלה, אל הרקיע. הנה מה שעושה הימנעות כמעט לא מורגשת, שתיקה אחת בציור, מעט פחות חומר שהופך בבת אחת לחשוב כל כך, מעניק לציור כולו חיים. ואז רואים גם איך החומה מצייתת לצו השמיים הזה, נפתחת גם היא, מוארת, מתקלפת, סוגרת אבל רוצה לפתוח, איך אור המשולש שקודקודו למטה עונה למשולש הגג.
ויש כאן עוד דבר – כתם שחור בצד ימין. איני יודע מה זה וגם איני שואל. אולי זה רק הד לפתח של הבית, משהו שאין לו שם אבל מחזיק את המבט, כאילו עין ימין של הצופה תלויה בו, ועין שמאל תלויה בכל שאר מה שיש: הבית, העצים, הקיר. אני מביט בו שוב, בכתם הזה, ורואה שיש לו מין תאום: הכתם הלבן בצמרות, מין מרובע שצורתו דומה, עם “שפיץ” בכיוון ההפוך. ובין הכתם השחור שבימין והכתם הלבן המסנוור, ממש באמצע, עומד לו קיר הבית הבהיר, ובתוכו הפתח שאין לראות מבעדו, והגג, שמתוכו כמו בוקעת ועולה אותה התבהרות רגעית של הרקיע, מסך שנפתח כדי להראות את מה שיש.
פורסם ב 20 באוגוסט 2008 12:32 במדור רשימות על אמנות | 7 תגובות
אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה